צבי לחמן נולד בתל־אביב ב־1950. השכלתו כוללת לימודי ארכיטקטורה בטכניון, חיפה; M.F.A בבית ספר פרסונס לעיצוב, ניו־יורק ולימודי המשך בסטודיו סקול, ניו-יורק.
מאז 1989 לימד רישום, ציור ופיסול במכון אבני, תל־אביב; במדרשה לאמנות, בית־ברל; בסדנאות לאמנות של מוזיאון תל־אביב; ובמחלקה לעיצוב, בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים. הוא הנחה סדנאות אמן בסטודיו סקול, ניו־יורק, ובבית הספר הבינלאומי לאמנות, מונטה קסטלו, איטליה. במשך 35 שנה, עבודותיו של לחמן הוצגו בתערוכות יחיד במוזיאונים (המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת-גן; מוזיאון בית ראובן; המוזיאון הפתוח תפן; מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית; מוזיאון וילפריד ישראל לאמנות; המשכן לאמנות עין-חרוד) ובגלריות מובילות (גורדון, אלון שגב ולאחרונה גלריה רוטשילד לאמנות), כמו גם בתערוכות קבוצתיות במוסדות אמנות בארץ ובעולם.
גוף עבודותיו של לחמן מתמקד באנושיותו של האדם וחוקר את מופעיו בריבוי של תרבויות במערב ובמזרח. המיקוד במחוות אנושיות פשוטות (עמידה, ישיבה, כריעה, רכינה, הטיית יד או הזחת עין, תנועה אֶל) חיוני לנסיונות התקרבותו לריאליה ומעבר לה; למרחב שבין האדם לעצמו, כמו גם למפגש עם האחר ולמולו. חֵקֶר התנועה האנושית בתרבויות קדומות, בתולדות האמנות ובטבע חיוני לתפישת המציאות שלו. באמצעות קילוף המעטפת של צורות מוכרות בעבודת החומר (שעווה, ברונזה, פחם, פסטל, גריעות ומחיקות) עבודתו מגיעה לדינמיקה הקיומית-אנושית והצורנית-נפשית: קריסה, משען ונשיאה. לדידו, המציאות לעולם אינה נתונה וההתקרבות אליה, באמצעות פיגורציה, היא תמיד תהליכית. הפיסול של לחמן הוא אירוע, זירה ומערכת יחסים. במימוש הזיקות ובחתירה לתכליות הללו, עבודתו מערערת על הבחנות מכוננות של התרבות העכשווית – הפשטה וריאליה, יש ואין, מונומנטליות ואינטימיות, יהדות מול הפיסול המערבי-נוצרי, ומסורת כנגד חדשנות.
במפנה המאות לחמן החל להביא לקדמת הבמה, סדרה של ראשים גדולים השואבים השראה מתרבויות קדומות (מסופוטמית, קיקלדית, מצרית, אפריקנית) ובד בבד מתכתבים
